<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר ב' פ"ג</h1>
<h2>דף טז:</h2>
אשרי העם יודעי תרועה יי באור פניך יהלכון בשמך יגילון כל היום ובצדקתך ירומו, כי תפארת עוזמו אתה וברצונך תרום קרננו [תהלים פ"ט], כונת בעל המאמר להודיע ולפרסם נפלאות הבורא וענין יושר הנהגתו בעולמו בהיותו נוצר חסד לאוהביו ומשלם גמול לאויביו, ספר תחלה גבה ערכו ומעלת כבודו איך היא רמה ונשאת על כל מעלה אמר [שם], ויודו שמים פלאך יי אף אמונתך בקהל קדושים, רוצה בו המלאכים, על דרך [איוב ט"ו] בקדושיו לא יאמין, והוא אמרו [תהלים פ"ט] כי מי בשחק יערוך ליי וגו', וכבר פרשו המפרשים במלת אלים, שהיא נאמרת על הצורות הנפרדות, וקרא בניהם צבא השמים, שהם כבנים להם, שתנועותיהם כלם הם בסבת המלאכים, ואמר שהוא ית' נערץ בסוד קדושים רבה, רוצה בזה שהוא נורא בחברת המלאכים, והוא הכונה באמרו [שם], ונורא על כל סביביו, רוצה בו על המלאכים, שהם משרתיו העומדים לפניו להללו המזכירים את יי תמיד לא יחשו, ואחר הודיעו היותו ית' רוכב ערבות, ר"ל משגיח בהם ומניעם ומנהיגם, ספר התפשטות נפלאותיו בארץ, וזכר חוקי הבריאה שבהם והוא ענין הים, והוא אמרו [שם], אתה מושל בגאות הים וגו', ואמר דרך כלל בזכירת העליונים והתחתונים, [שם] לך שמים אף לך ארץ, רוצה בו שבתבונתך תעמוד הארץ וכל אשר בה ובכחו הוא סבלם כאמרו [דברים ל"ג], ומתחת זרועות עולם, ואמר אחר כן [תהלים פ"ט] צדק ומשפט מכון כסאך וגו', וזה שאחר שזכר היות קיום העולם בכח השם תיאר לפי הדרכים הדתיים סבות עמידתו, ואמר, צדק ומשפט מכון כסאך, וכן, חסד ואמת יקדמו פניך, וכבר בארנו על מלת חסד ומלת צדק שהם אמנם יונחו בלשון על עשית מה שאין חוק על עושהו לעשותו, ומלת משפט ומלת אמת אמנם יונחו בלשון על עשית מה שיכריח קו הדין על עושהו לעשותו, ורצה בזה שסבת עמידת הישוב הוא בהיותו גומל ומעניש איש כפעלו על דרך אמרו [משלי כ"ט], מלך במשפט יעמיד ארץ, ואמר [שם כ'] מלך יושב על כסא דין מזרה בעיניו כל רע, ואמר שעם כל זה צריך שיערב עם המשפט צדק וחסד להעביר על מדות החוטא בקצת ענינים, והוא אמרו, צדק ומשפט מכון כסאך, על צד דמיון מלך יושב על כסא דין ורואה בצרכי הנהגת העמים אשר תחת הנהגתו, ואמר על זה שהנהגתו ית' עם ברואיו, צריך לנטות בה אחר מדת הרחמים לא שירדוף המשפט והוא אמרו במקום אחר, אל תבא במשפט עמנו וג', ועל דרך הצחות אמרו בדרש [בראשית רבה ל"ט ו'], אמר אברהם לפני הקב"ה רבונו של עולם אם עולם אתה מבקש אין משפט אם משפט אתה מבקש אין עולם אם אין את מתיר ציבחר לית עולמך קאים הה"ד [שמות ל"ד], ורב חסד, מטה כלפי חסד, ואחר המשכו לספר היות עיניו ית' משוטטות בכל הארץ לתת לאיש כדרכיו, נמשך להעיר האדם לפלס מעגל נתיבותיו לשוב בכל לב ובכל נפש ואמר [תהלים פ"ט], אשרי העם יודעי תרועה וגו', ועל דרך הפשט כונו בו קצת מפרשים שהוא נאמר על דוד עצמו, כי בתחלת המזמור ספר חסד ואמת שהיה לשם עם דוד אמר בהתחלת המזמור [שם], אמרתי עולם חסד יבנה וג', כרתי ברית לבחירי וג', עד עולם אכין זרעך וגו', רצה במלת אמרתי על אמירת הלב, כלומר חשבתי שלעולמי עד יבנה החסד שעשה השם לדוד לתת המלכות לו ולבניו אחריו כמו השמים שתכין אמונתך בהם שלא תפסק, ואמרו כרתי ברית לבחירי, הוא ספור מה שהבטיחו השם על ידי נתן הנביא, וסמך עם זה היות השם מקים דברו בהעמדת העולם, והיה לו לקיים כן עם דוד ועם ישראל עמו, ואמר אשרי העם יודעי תרועה, כלומר שהיו מתגברים על אויביהם ואז היו יודעי תרועתך, כי בתרועת האל על דרך משל היותו נוקם נקם אויביו אמר [ישעיה מ"ב], ירע אף יצריח על אויביו יתגבר, וכן אמר, בהורות היות עזר ישראל מאתו והתגברם על אויביהם מאתו בעזרו, [במדבר כ"ג] יי אלהיו עמו ותרועת מלך בו, והתפשטות המשל כי כן המנהג בכל מלחמה להיות המתגברים על אשר כנגדם תוקעין ומריעין להפחיד ולהבהיל מתנגדיהם כמו שבא על זה מאמר [במדבר י'], וכי תבאו מלחמה וגו' והרעותם בחצוצרות, ואמר אשרי העם יודעי תרועה, כלומר אשרי העם שאל יעקב בעזרם עד שידעו תרועה, ר"ל נצוח מלחמותיהם עם אויביהם, ואמר [תהלים פ"ט] יי באור פניך יהלכון, רוצה בו אז היו הולכין באור פניך ולא היו נכשלים, ואמרו [שם] בשמך יגילון כל היום, רוצה בו תמיד.
ועל דעת ז"ל הוא נמשך למה שהתחלנו לבארו והוא, שבהמשכו ליעד היות המלך הנושא יושב על כסא דין אמר אשרי העם יודעי תרועה, רוצה בו אשרי העם אשר יתבונן בשמעו את קול השופר ויזהר ויחרד לנפשו על אשר קדמו מן המרי, והוא אמרם בדרש מכוונים להורות, שלא כיון באמרו אשרי העם יודעי תרועה, האשור למי שידע לתקוע, אלא למי שיכוין לבו ויתבונן הראוי להתבונן בתקיעתו ושמיעתו והוא אמרם [ויק"ר כ"ט ד'], אשרי העם יודעי תרועה, וכי אין אומות העולם יודעים להריע, הלא כמה קרנות יש להם, אלא שיודעים לפתות את בוראם בתרועה ועומד מכסא דין לכסא רחמים, רוצה בזה שהאשור הזה אמנם הוא על היודעים לכוין המבוקש במצות תרועה, ר"ל שיודעים להעיר לבם ולב שומעם לעבוד השם ולעזוב תכלית העזיבה כל דרכם הרעה, והוא שכונו באמרם לערבב את השטן, כמאמר [ב"ב ט"ז ע"א], הוא שטן הוא יצר הרע, עד שיערבבנו בדרך שלא יוכל לשטנו עוד, וזהו שכתב הר"ם ז"ל בספר המדע [הל' תשובה פ"ג ה"ד], אע"פ שתקיעת שופר בראש השנה גזרת הכתוב הוא רמז יש בו כלומר עורו ישנים משנת עצלותכם והקיצו נרדמים מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם לעזוב רשע דרכו ואיש און מחשבותיו, וזה, שכל שומע קול שופר הוא נזהר ומתבונן שאין תקיעתו בלא סבה כמו שאמר [עמוס ג'], אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו, וכן [יחזקאל ל"ג] את קול השופר שמע ולא נזהר, ואמר משל להחריד העם, [יואל ב'] תקעו שופר בציון, וכן רבים, ואמר [תהלים פ"ט] בשמך יגילון כל היום, שבהכיר החוטא בעצמו התבוננו במעשיו והנצלו מיון חטאיו את קול השופר שמע ונזהר, ישמח בהיותו מובטח על הסליחה, ויגיל על מה שיקוה מנפשו בהטבת דרך ובהוספת מעלה, ואל זאת הכונה היתה המצוה לתקוע שופר להעיר הלבבות ולהחרידם לשוב מדרכיהם הרעים, וזה בהתבוננם ענין המצוה כמו שבארנו באמרו, יודעי תרועה, שיודעים לכוין המבוקש במצות תרועה, ולזאת הסבה היתה מכונת רבותינו ז"ל לדקדק בענין התוקע מי יעלה בהר יי להשמיע קולו לדעת לעות את יעף דבר לתת לפתאים ערמה לשוב מדרכם הרעה, ואיך צריך שיכוין לבו לשמוע ולהשמיע, וכן דקדקו בענין השומעים מי הוא המחויב לשמוע ואיך צריך שיכוין לבו לשמים, מעתה נשאר עלינו לבאר זה כלו פרטיו על פי מה שבארו ז"ל.
<h2>דף כח:</h2>
ואחר שבארנו המחויב על התקיעה צריך לבאר ענין כונת התוקע והשומע כמו שיעדנו ונאמר, שאם התוקע תוקע להוציא את עצמו צריך שתהא כונתו לתקוע תקיעת מצוה, אבל המתעסק בתקיעה כדי להתלמד לא יצא ידי חובתו, אחר שאין כונתו לתקיעת מצוה, ועל זה אמרו [להלן ל"ב ע"ב] והמתעסק לא יצא, ואין צריך לומר שאחרים השומעים ממנו לא יצאו, שהרי אף במתכוין לתקוע תקיעת מצוה אינו מוציא אחרים בה אלא אם כן נתכון הוא גם כן להשמיעם ולהוציאם, אלא שמכל מקום אם היתה כונת התוקע דרך כלל להוציא כל שומעיו, אע"פ שאינו מכוין לכל יחיד בפרט, יצאו, ואפילו מי שאין התוקע רואהו בשעת תקיעתו ושאינו שרוי עמו בחצר שהוא תוקע בו אם כיון להוציא כל השומע אחר שהשומעים מתכונים לשמוע ולצאת, נמצא בשליח צבור, ר"ל התוקע בבית הכנסת, שמוציא הכל, ר"ל כל המכונים, אף אותם שאין כונתו להוציאם בפרט, אחר שכונתו להוציא כל מי שיכוין לצאת, נמצא ענין זה נחלק לשלשה חלקים, הראשון, מתכוין להוציא עצמו, והוא שצריך כונת תקיעת מצוה, השני, מתכוין להוציא יחידים בפרט, והוא שצריך כונה לשומע ולמשמיע בפרט, השלישי, מתכוין להוציא כל הרוצה לצאת דרך כלל, ובזה צריך כונת השומע ואין צריך כונת משמיע, ר"ל שיכוין בפרט להוציא זה אחר שכונתו כללית לכל שומעיו, החלק הראשון יתבאר ממה שאמרו המתעסק לא יצא והשומע מן המתעסק לא יצא, ובתוספתא [פ"ב ה"ה] אמרו התוקע מתעסק והתוקע מתלמד את בנו והלמד את תלמידו אם כון לבו יצא ואם לאו לא יצא, השני יתבאר ממה שאמרו נתכון שומע ולא נתכוין משמיע לא יצא עד שיתכון שומע ומשמיע, וכן אמרו ז"ל אמר ליה ר' זירא לשמעיה איכוין ותקע לי אלמא קסבר משמיע נמי צריך כונה, כלומר אע"פ שהוא, ר"ל התוקע, מתכון להוציא עצמו ידי חובה בתקיעתו אין חברו השומע תקיעתו יוצא ידי חובתו עד שיתכוין התוקע להשמיעו ולהוציאו והחלק השלישי יתבאר ממה שאמרו היה עובר אחורי בית הכנסת או שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, ואמרו בירושלמי [ה"ז] לא דברו אלא בעובר אבל בעומד חזקה כיון, ובתוספתא [פ"ב ה"ה] אמרו רועה שהרביץ צאנו אחורי בית הכנסת וכן חולה שהיה מוטל אחורי בית הכנסת ומי שהיה ביתו סמוך לבית הכנסת ושמע קול שופר או קול מגלה אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא אע"פ שזה שמע וזה שמע זה כיון לבו וזה לא כיון לבו שהכל הולך אחר כונת הלב שנאמר [תהלים י'] תכין לבם תקשיב אזנך ואומר [משלי כ"ג] תנה בני לבך לי.
ודברים אלו שכתבנו בענין פסק זה סדורים על דעת הרב אלפסי והר"ם ז"ל, אלא שדעת זה נמשך אחר האומר מצות צריכות כונה, וכבר פסקו רוב המפרשים הלכה כדברי האומר מצות אין צריכות כונה, ובענין שופר עצמו אמרו התוקע לשיר יצא, הורה שאין צריך כונה, וענין תוקע לשיר, פרשו בו לשיר של קרבן, ויש שפרשו בו שיר של זמר כאמרו בפסוק [דניאל ג'], קל קרנא משרוקיתא, ובישיבות היו קורין התוקע לשד, ולא ידענו מה ענין תקיעה זו, ורש"ז פירש בה כדי להעביר רוח רעה מאצלו, וזה אפשר שהיה מנהג אצל ההמון בהיות השד לפי מחשבתם אונו בשחרי בטנם יבהילוהו ויוציאוהו בקול שופר, ואמר על זה שהוא יוצא ידי מצות תקיעה והרי לא נתכוון בתקיעה זו לשם מצות תקיעה, ומפני קושיא זו נמשכו האחרונים בענין זה אחר מה שאמרו מצות אין צריכות כונה, ואם כן בענין תקיעת שופר אין צריך לתוקע שיהא בתקיעתו כונה להוציא ולא לשומע כונה לצאת, אלא שאנו מצריכין לתוקע כונה לתקוע, אבל המתעסק אין אנו קוראין בו מתכוין לתקוע כלל, ומפני זה אמרו המתעסק לא יצא, הא התוקע לשיר יצא, שהרי מכל מקום לתקיעה כיון, ומה שאמרו היה עובר אחורי בית הכנסת וכו' אם כיון לבו יצא ואם לאו לא יצא, פרושו כיון לשמוע, ולשון הירושלמי שכתבנו כן מוכיח, שאמר על זה, לא שנינו אלא עובר אבל עומד חזקה כיון, שאי אפשר אחר שעמד שלא תהא כונתו לשמוע אע"פ שלא התכון לצאת, וכן מה שאמרו נתכון שומע ולא נתכון משמיע או נתכון משמיע ולא נתכון שומע, נבאר בו כונת תקיעה לתוקע וכונת שמיעה לשומע, לא כונה להוציא או כונה לצאת, אבל מה שאמר ר' זירא איכוין ותקע לי, שפרושו איכוין ותקע לי כדי להוציאני, שמשמעות דבריו הוא שהתוקע צריך לכוין להוציא, פרשו בו שהיא באה שלא כהלכה, ממה שאמרו בגמרא שהקשו על דבריו של ר' זירא ממה שאמרו נתכון שומע ולא נתכון משמיע או נתכון משמיע ולא נתכוין שומע לא יצא עד שיתכון שומע ומשמיע, והיה דעת המקשה בפרוש שמועה זו מה שומע לעצמו אף משמיע לעצמו, ר"ל שלא נתכון להוציא עצמו, עד שבתרוץ קושיא זו העמידו דברי ר' זירא על דעת ר' יוסי שאמר בבריתא, בד"א בשליח צבור אבל יחיד לא יצא עד שיתכון משמיע לו, ור' יוסי נמשך אחר דעת מצות צריכות כונה, ומאחר שרבים חולקים עליו אין הלכה כמותו ולא כר' זירא שעומד בשטתו.
אלא שיש מי שכתב שדברי ר' זירא במה שאמר אכון ותקע לי אינם חולקים על דברי רבא שאמר התוקע לשיר יצא, שלא אמר ר' זירא אכון ותקע לי כדי להוציאני, אלא שיכון לתקוע ולהשמיע לו תקיעה כל שהוא אפילו שלא לשם מצוה, אבל להשמיעו ודאי הצריכו לכוין, שלא אמר איכון ותקע לי כדי שיאמר שלא הצריכו אלא לכונת תקיעה, אלא אכון ותקע לי, וחשבו שזהו דעת רבא, ואין הדברים הללו נראין כלל, שמאחר שאינו חושש לכון לתקיעתו כדי להוציא מאי זו סבה הוא מצריכו שיכון להשמיע, ומדברי רבא ודאי אין אנו צריכין בכונת תוקע שתהא כונתו להשמיע אלא שתהא כונתו לתקוע, וכבר יצא לנו מדבריו על השומע ממשמיע לעצמו שיצא, וכבר ראינו גם כן מי שחשב להפריש בין שומע למשמיע בענין כונה, והיוצא מדבריהם בענין דבריו של רבא, שאע"פ שאין צריך לשומע כונה לצאת מכל מקום צריך שתהא כונה להוציא, ומה שמביאם לסברא זו הוא, שהם סבורים על דברי ר' זירא שדעתו היה לומר אכון ותקע להוציא, ורצו להטיל פשרה ולצאת על ידי שניהם, ר"ל רבא ור' זירא, לומר שדברי ר' זירא במשמיע ודברי רבא בשומע, ולא חלק ר' זירא על השומע שאינו צריך כונה לצאת, וכן רבא לא חלק על המשמיע שהוא צריך כונה להוציא, ואע"פ שעקר שמועתו של רבא אינה אלא במשמיע, ר"ל תוקע לשיר, לא דבר אלא במוציא אבל במשמיע לאחרים צריך כונה להוציא, וסוף דבר אין להאריך בדבר זה, ולעולם אין הפרש בין שומע למשמיע, וכל האומר בשומע שאינו צריך כונה לצאת כך אומר במשמיע שאינו צריך כונה להוציא, וכן האומר במשמיע שהוא צריך כונה להוציא כך הוא אומר בשומע שהוא צריך כונה לצאת, וכבר קבלו רבנים אלו תשובתם ממה שהקשו על שמועתו של רבא מבריתא, ר"ל נתכון שומע ולא נתכון משמיע או נתכון משמיע ולא נתכון שומע לא יצא עד שיתכון שומע ומשמיע, ודקדקו על זה בגמרא, בשלמא נתכון משמיע ולא נתכון שומע סבר חמור הוא אלא נתכון שומע ולא נתכון משמיע לאו בתוקע לשיר וקאמר דלא יצא, זהו נסח לשונם, נראה מזה שאף בתוקע לשיר כדי להשמיע עלה לנו מדבריו של רבא שיצא, וכן נראה זה ממה שתרץ רבא על זה כמו שאמרו שם בזה הלשון, לא לעולם תוקע לשיר (לא) יצא והכא דלמא דקא מנבח נבוחי, ר"ל שאינו מכון לתקוע כל עקר אלא לומר שיר וזמר בתוך השופר להשמיע קול על הנעימות כמו שעושין במחול על הזמר, וכמו שאמרו בשמו של רב אשי [ברכות נ"ז ע"א] אנא עיילנא לאגמא ותלאי תבלא ונבחו בה נבוחי, כך פירש רבינו האיי ז"ל, ורש"ז פי' ענין נבוחי תקיעות שאין בהן כדי שעור הנתן להן, ומכל מקום כל זמן שיתכון משמיע לתקוע ושומע לשמוע יצא אע"פ שאין כונת התוקע להוציא ולא כונת השומע לצאת.
נמצא כלל ענין זה לפי מה שכתבנו שאין אנו מצריכין כונה לתוקע להוציא את השומע או את השומעים ולא לשומע כונה לצאת, אלא שאנו מצריכין לתוקע כונה לתקיעה, ר"ל שיתקע לאותו דבר, שלא יתקע דרך נבוח או מדרך מתעסק ומתלמד, וכן אנו מצריכין לשומע כונה לשמוע, ומה שאמרו בתוספתא [פ"ב ה"ה] התוקע מתעסק אם כיון לבו יצא, פרושו אם נמלך להיותו מתכון לתקוע אי זו תקיעה, אע"פ שאינו מתכון שיצא או שיוציא באותה תקיעה, ודעת זה עולה על דעת רוב גאונים, נמשך אל הפסק הידוע מצות אין צריכות כונה, אלא שמכל מקום אע"פ שהתרנו הרצועה לומר שאין צריך כונה, כפי מה שתכריחנו בו סוגית הגמרא, אין בו משנת חסידים, אלא שהיא מדת כל אדם לפי מה שרוב בני אדם נוהגים, שאם לא כן לא הנחנו יציאת ידי חובת מצוה לכמה בני אדם, אלא שמכל מקום ראוי לכל משכיל להתעורר בכל מצוה שתבא לידו ולעשות על צד הכונה הראויה, ואחד הגאונים כתב אע"פ שאמרו בעושה מצוה שאע"פ שלא נתכון יצא מכל מקום יהא אדם רגיל להתכון למצוה, בכל מצוה ומצוה הן בתקיעה הן בתפלה הן בכל מצוה ומצוה.
<h2>דף כט.</h2>
ונאמר, שהתוקע להוציא את הרבים צריך שיהא מחויב בתקיעת שופר, שכן כלל מסור בידנו ממשנתו של רבינו הקדוש, כל המחויב בדבר מוציא את הרבים וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, אמרו ז"ל חרש שוטה וקטן אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכונה בענין החרש, במי שאינו שומע ואינו מדבר, הא שומע ואינו מדבר או מדבר ואינו שומע הרי הוא כפקח לכל דבריו, ואמרו שם זה הכלל כל המחויב בדבר מוציא את הרבים ידי חובתם וכל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא וכו', אלא שיש מן המחויבים שאין מוציאין את הכל אלא כיוצא בהם, ויש שאין מוציאין אפילו מינם אלא עצמם, ויש שאף לעצמם אין מוציאים, יתבאר כל זה ממה שאמרו בבריתא, הכל חייבין בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים גרים ועבדים משוחררים טמטום ואנדרוגינוס ומי שחציו עבד וחציו בן חורין, נמצא עכשיו שהכהנים והלוים והישראלים והגרים והעבדים המשוחררים מוציאין את הרבים ידי חובתם, אנדרוגינוס, מי שחציו זכר וחציו נקבה, מוציא את מינו לבד, טמטום, והוא הסתום שאין נכר בו אם זכר ואם נקבה, אינו מוציא אפילו מינו, שהרי הטמטום אפשר שהוא זכר ואפשר שהוא נקבה ושמא יארע להיות המוציא נקבה והטמטום השומע ממנו זכר, ויהיה מי שאינו מחויב מוציא את המחויב, אלא שעצמו מוציא, שאם זכר הוא הרי הוציא את עצמו, ואם נקבה היא הרי אינה צריכה, ומי שחציו עבד וחציו בן חורין אינו מוציא אף את עצמו, וכבר יעדו הטעם בגמרא, שלא יבא צד עבדות ויוציא צד חירות, ואע"פ שהיה נראה לומר כן באנדרוגינוס, שלא יבא צד נקבות ויוציא צד זכרות, כבר תרצו רבים שאינו דומה אנדרוגינוס שזכרותו ונקבותו נכרים, לחציו עבד וחציו בן חורין שאין צד עבדותו וצד חרותו נכרין בו, ואלה הם הראוים מכח הלכה להוציא כל השומעים מהם והראויים להוציא את מינם לבד ושאינם ראויים להוציא אלא עצמם ושאינם ראויים להוציא אף את עצמם אע"פ שהם מחויבים בדבר, אבל חרש שוטה וקטן ואשה אין צריך להאריך בענינם, שהרי מעקר הכלל השנוי במשנתנו אין מוציאין את הרבים, שהרי אינם מחויבים, ולא עוד אלא שאם באו נשים לתקוע לעצמן יש מי שמוחה בידם שלא לברך, וכן הדין בכל מצות עשה שהנשים פטורות אבל החמירו בנות ישראל על עצמן בכלן או במקצתן לעשותן, כתקיעת שופר או נטילת לולב וישיבת סוכה ודומיהן, שמוחין בידם שלא לברך, מטעם לא תשא, ר"ל ברכה לבטלה, (אלא) שכל מי שאינו מחויב שבירך עובר בבל תשא, שהרי היא ברכה שאינה צריכה, אלא שרבו החולקים להתיר, ראייתם ממה שאמר רב יוסף [קידושין ל"א ע"ב] מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודא דאמר סומא פטור בק"ש הוה עבידנא יומא טבא לרבנן אמינא לא מפקידנא ועבידנא השתא דשמעתא להא דר' חנינא דאמר גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה אמינא מאן דאמר אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, הנה שאף בזמן שתהא דעתו נוטה לדעת הפוטר היה מחמיר על עצמו לקרות ולברך, וכבר יצאה הוראה מזה לפני חכמי צרפת ז"ל, וכן ראיה ממה שאמרו בגמרא ערובין [צ"ו ע"א] במיכל בת כושי שהיתה מנחת תפילין ובאשתו של יונה שהיתה עולה לרגל ולא מחו בידן חכמים, ופסקו מזה על כל מצות עשה שהזמן גרמה, אע"פ שאינה חובה בנשים, רשות של מצוה היא, ואין מוחין בידן אע"פ שמברכות, וזה דעת הרב בעל המאור גם כן בשם חכמי לוניל וכבר הארכנו בענין זה במקומו בפרושנו.
<h2>דף לב:</h2>
וכדי לצאת ידי כונת תפלה כתבו הגאונים ז"ל בענין תקיעת שופר ובראשם רב האיי ז"ל, שאין ראוי לשליח צבור, ר"ל העובר לפני התיבה, שיהא הוא בעצמו תוקע, אלא שראוי ונכון להעמיד לתקיעת שופר אדם אחד הגון, לא שיתקע שליח צבור, שמא מתוך תקיעותיו בא לידי ערבוב ולא יהא מכון לשוב לתפלתו כהוגן, ואע"פ שטעם זה אינו מספיק לתקיעות שמיושב אלא לתקיעות שעל סדר הברכות, מכל מקום הרי התוקע מיושב הוא הוא שראוי לכתחלה לתקוע מעומד לפי מה שכתבו הגאונים, ושמא באותן התקיעות שעל סדר הברכות תטרף דעתו עליו לטרדת תקיעותיו ולא יחזור בה כראוי, וכבר הוציאו סברא זו מלשון המשנה, אמרו ז"ל העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני מתקיע, פירוש שני, חזן של מוסף, וממה שאמר לשון מתקיע ולא אמר שני תוקע, נראה שאין שליח צבור ראוי לתקוע לכתחלה, אלא שיהא הוא מסדיר סדר תפלתו ומברך תשע ברכות ואחד מן הצבור תוקע, אלא שמכל מקום אין לנו עליו טענת דין או טענת איסור אם תקע אחר שהוא בקי בעצמו לחזור לתפלתו כהוגן, על דמיון מה שאמרו בענין נשיאות כפים של כהנים, [ברכות ל"ד ע"א] אם הבטחתו שנושא את כפיו וחוזר לתפלתו רשאי, ולפיכך התירו זה לכתחלה במקום שאין אחר הגון מזומן שם לתקוע, אלא שמדת דקדוק מצוה לחזור אחר תוקעים אחרים, ולא עוד אלא אפילו ביחיד המתפלל אסרו לו לתקוע לכתחלה על סדר ברכותיו, והביאו ראיה ממה שאמרו [להלן ל"ד ע"ב] רבא בר שמואל כד הוה מצלי ביחיד אמר ליה לשמעיה כי נחירנא לך תקע לי, וכן היה ר' זירא אומר איכון ותקע לי, וכתב רב האיי ז"ל על זה, לא מפני שלא היו יודעין לתקוע היו עושין כן אלא מפני שמצוה מן המובחר להתקיע אחר שלא יתקע המתפלל עצמו כמו שכתבנו, וכבר היה אחד מן הגאונים מי שבא לאסור דבר זה בטענה, בזמן רבותינו ז"ל שלא היו תוקעין מיושב, ומטעם הפסק התפלה נגעו בה, וזה מפני שהיה מנהגם כמו שכתבנו להיות עקר תקיעותיהם מעומד על סדר הברכות ולא היו תוקעין מיושב כלל, והיו מברכין על תקיעת שופר בתקיעה ראשונה שמעומד לדעתם, ומאחר שכן היאך הוא מפסיק תפלתו כדי לברך ברכת שופר, לפיכך מצוה באחר לתקוע, אחר שמנהגם ז"ל היה בזה מוכרח שלא להיות שליח צבור תוקע מן הטעם שהזכרנו, וזה הבל, ולעולם לא הוקבעה ברכת תקיעת שופר בתוך הברכות שברכות אלו, ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות, פוטרות את של שופר, ואע"פ שאין מעכבות את התקיעות ולא התקיעות אותן, הרי מצינו כיוצא בהן בברכות ק"ש, כמו שכתבנו במקומו.
<h2>דף לג:</h2>
וממה שצריך התוקע להזהר גם כן הוא, שלא להשיח לא הוא ולא התוקעים עמו אחריו, שמשהתחיל לתקוע תקיעות שמיושב עד שיכלו כל התקיעות מיושב ומעומד, ולא שיהיה זה פשוט אצלנו מלשון התלמוד, אלא שכבר החזיקו במנהג זה בימי הגאונים, עד שהוצרכו לשאול אם שח ביניהם אם צריך לחזור ולברך אם לאו, והיתה תשובתם בענין זה שהמברך על תקיעת שופר מיושב תוקע כל תקיעות שמיושב ושעל סדר הברכות, ואחר שברך תוקע לאלתר ואסור לו להפסיק בדבור ובשיחה בין תקיעות שמיושב לתקיעות שעל סדר ברכות חוץ מדבור תפלה של מוספין, ואם אירע לו ששח בנתים גוערין בו אבל לחזור ולברך אינו חוזר, ואע"פ שבענין תפלין אמרו [מנחות ל"ו ע"א] שאם שח בין תפלה של ראש ובין תפלה של יד חוזר ומברך, אין הנדון דומה לראיה, מפני שתפלין של ראש ושל יד שתי מצות הן, שהרי אין של ראש מעכבת את של יד ולא של יד מעכבת של ראש, ולא עוד אלא שאינו חוזר ומברך אותה ברכה שברך אלא ברכה אחרת, שעל של יד הוא מברך להניח ועל של ראש מברך על מצות תפילין אחר ששח בנתים, ואעפ"י שהן שתי מצות, אחר שנכללו במטבע חכמים במצוה אחת כל זמן שלא סח בנתים אסור להשיח ביניהן ואם סח עברה היא בידו כמו שאמרו [שם], סח בין תפלה לתפלה עברה היא בידו וחוזרין עליה מעורכי המלחמה, כל שכן תקיעות הללו שאינן אלא מצוה אחת שאין ראוי להשיח בנתים, אלא שאינו חוזר ומברך ואין בכל התקיעות אלא ברכה אחת, ולא סוף דבר בזמן שאחד הוא שמוציא ידי כל התקיעות אלא אף בשני תוקעין אין צריך לשני לחזור ולברך, וכשם שבזמן שתקע אחד מקצת תקיעות אשר מיושב שאם בא אחר לתקוע הוא מתחיל ממקום שפסק ראשון ואינו חוזר ומברך בין עמד לאלתר בין שהה זמן מרובה, שהרי שהיה בתקיעות אינה מפסקת, כך כשברך אחד ותקע כלל תקיעות שמיושב ועמד תוקע שני לתקוע על סדר ברכות אינו צריך לברך, שדעתו של מברך ברכה ראשונה להיות ברכתו על דעת כל התקיעות בין שיתקע הוא בין שיתקע אחר, וכבר ראינו מי שטעה בזה, אלא שהמנהג היפה להיות התוקע מיושב הוא התוקע מעומד, אלא אם כן נאנס הראשון שתוקע שני ואינו צריך לברך, וכן כתב רב האיי והר"ם ז"ל, ורב האיי ז"ל כתב הטעם בזה, ר"ל למה שכתבנו שאין תוקע שני חוזר ומברך, לפי שלא היתה הברכה לתקוע אלא לשמוע שלא אמרה תורה בשופר ולקחתם לכם, כענין האמור בלולב, עד שנלמוד מענינו לקיחה לכל אחד ואחד, כמו שדרשו [סוכה מ"ב ע"ב] בלולב אלא זכרון תרועה ויום תרועה, אם כן כיון ששמע זה השני ברכה ראשונה שברך הראשון מיושב כבר יצא הוא וכל העם ידי ברכה, זהו יסוד דבריו ז"ל, עד שמתוכם למדו רבים שלא נאמר כן אלא כשהיה תוקע שני יושב עם הצבור בשעה שברך ראשון וכבר שמע הברכה ויצא בה אבל אם לא היה יושב תוקע שני עם הצבור בשעת ברכתו של ראשון אלא שבא ממקום אחר ועדין לא יצא לעצמו צריך להתחיל ולברך ותוקע, אלא שסברא זו שלא כדרך הרב בעל המאור שכתב, שבזמן שהיו תוקעין על סדר ברכות לא היה שם ברכת שופר במטבע קצר, ר"ל אקב"ו לשמוע קול שופר, וכשהתקינו לתקוע מיושב הנהיגוה, ואע"פ שאמרו במסכת פסחים [ז' ע"ב] בענין ברכה חוץ מטבילה ושופר, שראוי ללמוד משם שיש בשופר ברכה קצרה כטבילה, מכל מקום אינה ראיה, ושמא על ברכות התפלה דברו חכמים, ר"ל מלכיות זכרונות ושופרות, שהם עקר ברכות שופר כמו ששנינו עליהם מי שברך וכו', אבל הרב ר' אברהם ז"ל כתב על זה שאינו עולה על דעת פסק, וכי ברכות תפלה ברכות שופר הן, ועוד אם כן אע"פ שידי ברכה יצאנו ידי ברכה עובר לעשיית המצוה לא יצאנו שהרי תקיעות באמצע תפלה הן, ואע"פ שיש ברכות קודמות לתקיעות הרי יש ברכות שהתקיעות קודמות להן, אלא שמכל מקום יש לדון ולומר שכל ברכה קודמת לסימן שלה, מכל מקום נראה מדברי הרב במי שלא תקע ולא ברך מיושב ורוצה לצאת על סדר ברכות שהוא צריך לברך כמו שכתבתי, וכן נמצא ממה שכתבתי שאין לתוקע ולא לעומדים אחריו לתקוע להסיח או להפסיק בשאר עסקים ומשעה שהתחיל לברך עד שיגמרו כל התקיעות בין מעומד בין מיושב, וכן כתב רב האיי בפרושו, וכל הגאונים, ומכל מקום אין לשון דבריהם מורה אסור דבר זה אלא לתוקעים, הא לשאר בני אדם אין השומעים בכלל דברי הגאונים אסור עליהם, אלא שמנהג פשט ברוב מקומות שנהגו הכל סלסול בעצמם לכון לבם לשמים ושלא להשיח כלל משהתחילו לתקוע מיושב עד שיגמרו כל התקיעות שעל סדר ברכות, וכן ראוי לעשות כדי לכון את הלב לשמוע תקיעה מתוך כונה מעולה ומתוך תפלה כמו שאמר [תהלים צ"ה], לכו נרננה ליי נריעה לצור ישענו, רוצה בו שיהיה תקיעותנו מכוונות לעבודתו ית' והוא בהתעוררנו בסבתם לשוב מדרכינו הרעה לאחוז בנתיב יושר להתהלך לפניו תמיד ואז תגיענו ישועתו והוא אמרו, נריעה לצור ישענו וזה גם כן הוא בהיות לבבינו פונה מכל מחשבה רעה ומתיחד לעבודתו ית' להרבות בתפלה ולספר בנפלאותיו ומעשיו הנוראים, והוא שדוד ע"ה האריך בזה המזמור בספור הנסים והמופתים אשר הגיעו לאבותנו מאתו ית', וההתנכרות היוצא מאתם לקשי ערפם, הכל להזהירנו ולעוררנו להכיר בחסדו ולהודות בנפלאותיו, ואחר כן רמז בו על זה הזמן הנכבד באמרו בסוף המזמור [שם צ"ו], לפני יי כי בא לשפוט את הארץ ישפט תבל בצדק ועמים באמונתו, ונטה בכל זה להעיר לב האדם להיות עשית מצותיו על צד כונה מעולה, והוא שהזהיר על התרועה להיותה לשם ומתוך תפלה זכה אמר, לכו נרננה ליי נריעה לצור ישענו, נקדמה פניו בתודה בזמירות נריע לו.
